הסכם ממון על דירה

בני זוג עומדים להינשא, כאשר לאחד מהצדדים כבר יש דירה על שמו. האם בעצם הנישואין "מסכן" בן הזוג שבבעלותו דירה מחצית מדירתו במקרה של גירושין? האם יש אמצעי זהירות שבהם ניתן לנקוט ומהם? בכך עוסק מאמר זה.

מזל טוב, החלטתם להינשא, אתם מאורסים והשמחה גדולה. ובכל זאת, אם לך או לך יש כבר דירה בבעלותכם – אולי כי התמזל מזלכם וההורים שלכם רכשו לכם אותה או שירשתם אותה או שפשוט הצלחתם כבר "לעשות את המכה" ולהרוויח מספיק כסף לרכוש דירה עוד לפני שנישאתם – כדאי מאוד להפנות את תשומת הלב לעניין זה.

חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (שאותו נכנה כאן "החוק") קובע במפורש שרכוש שהיה למי מבני הזוג לפני הנישואין אינו נחשב רכוש משותף. החוק הזה גם קובע שמתנות וירושות שקיבל מי מבני הזוג במהלך הנישואין, ייחשבו אף הם כרכוש נפרד ולא כרכוש משותף לשני בני הזוג. ובאמת, יש הרבה הגיון בהוראות אלו, שכן רעיון השיתוף במסגרת הנישואין הוא שרק רכוש שבני הזוג הנשואים צברו במהלך הנישואין במאמץ משותף ייחשב כרכוש משותף לשניהם, כאשר אין כל חשיבות למי התאמץ יותר ומי פחות, וההנחה היא שכל אחד מבני הזוג תרם למאמץ המשותף כפי יכולתו. מתנות וירושות שקיבלתם לפני הנישואין או במהלכם, או רכוש שרכשתם בעצמכם לפני הנישואין, ללא שום קשר למאמץ משותף של בן הזוג השני, אינם אמורים להיות רכוש משותף ואינם אמורים להתחלק ביניכם במקרה של פרידה.

אלא שהדברים אינם כה פשוטים וברורים. במהלך השנים, הלכה ונוצרה לצד הוראות החוק, הלכה פסוקה ומחייבת מצד בתי המשפט השונים, אשר קבעה כי בהתקיים תנאים מסוימים, ייתכן ורכוש הנחשב כרכוש נפרד בהתאם להגדרות החוק ייחשב בכל זאת כרכוש משותף לבני הזוג, וזאת במקרים שבהם ניתן יהיה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית באותו רכוש, כלומר שעל אף שאותו רכוש הינו רכוש השייך על-פי הוראותיו היבשות של החוק לבן זוג אחד בלבד, הרי ששני בני הזוג פעלו ביחס אליו באופן שממנו ניתן ללמוד כי שניהם ראו בו כרכוש משותף ולא כרכוש נפרד. הדוגמאות לכך הן רבות וביניהן ניתן למנות מקרים שבהם בני זוג המשיכו לשלם לאחר הנישואין את המשכנתא על דירת בן הזוג; מקרים שבהם בני הזוג שיפצו את דירת בן הזוג מכסף משותף; מקרים שבהם בני הזוג התגוררו שנים רבות בדירת בן הזוג שהייתה לדירת מגוריהם ועוד ועוד. חשב לזכור שאין זה אומר שבכל מפעם שמתקיימת אחת הדוגמאות הללו פירושו של דבר שהרכוש הנפרד הופך למשותף. כל מקרה ייבחן תמיד על פי נסיבותיו המיוחדות ובהחלט ייתכן מצב שבו תביעת בן הזוג האחר תדחה משום שיקבע שבנסיבות המיוחדות של אותו מקרה לא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית ביחס לאותו נכס.

חשוב לציין בהקשר זה, שבמקרים שבהם הרכוש הנפרד שהביא עמו אחד מבני הזוג לנישואין היא דירה אשר שימשה את בני הזוג כדירת המגורים במהלך נישואיהם, הפסיקה הקלה באופן משמעותי את הנטל המוטל על בן הזוג שתובע זכויות באותה דירה מבן הזוג האחר להוכיח כוונת שיתוף ספציפית, לאחר שקבעה כי דירת המגורים של בני זוג מהווה את "גולת הכותרת של נכסיהם" וכי יש להגן גם על אינטרס ההסתמכות של בן הזוג האחר על כי מגורים רבי שנים בדירת בן זוגו תקנה גם לו זכויות באותה דירה. בהתאם, וככל ש"מתרחקים" מדירת המגורים אל עבר נכסים אחרים כדוגמת נכסים מסחריים ואחרים שהיו לבן הזוג האחר טרם הנישואין או שהתקבלו אצלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, גדל הנטל המוטל על בן הזוג האחר התובע בהם זכויות והוא יידרש להביא ראיות רבות יותר ומשמעותיות יותר על מנת להוכיח "כוונת שיתוף ספציפית" באותם נכסים.

אז מה אפשר לעשות על מנת להגן על רכוש נפרד של בן זוג כך שיישאר רכוש נפרד ולא יחולק במקרה של גירושין?

מתברר כי הפתרון המשפטי לעניין זה הוא פשוט וכי ניתן להגן על רכוש נפרד באמצעות עריכת הסכם ממון בין בני הזוג לפני הנישואין (אם הרכוש הנפרד כבר היה בבעלות בן הזוג לפני הנישואין) או במהלך הנישואין (למשל במקרה שבו אחד מבני הזוג קיבל במהלך הנישואין רכוש כזה במתנה או בירושה), שבו יצוין מפורשות כי מדובר ברכוש השייך אך ורק לאחד מבני הזוג וכי אין בכוונת הצדדים לחלוק בו בשום מקרה ובשום נסיבות.

חשוב לערוך את הסכם הממון אצל עו"ד המתמחה בדיני משפחה ואשר יידע לנסחו באופן כזה שאכן יגן באופן מוחלט על הרכוש הנפרד של בן הזוג האחד מפני שיתוף בלתי רצוי עם בן הזוג האחר.

כדאי לדעת שהסכם ממון הינו הסכם המחויב באישור בפני בית המשפט כתנאי לתוקפו (ואם עורכים אותו לפני הנישואין, אז גם נוטריון מוסמך לאשרו), אשר נדרש לוודא כי בני הזוג עשו את ההסכם מתוך רצון חופשי וכי הם מבינים את משמעויותיו ואת תוצאותיו המשפטיות כלפיהם.

שימו לב – במקרים רבים קבעו בתי המשפט כי דווקא העובדה שצדדים נמנעו במהלך שנות הנישואין מלערוך הסכם ממון כאמור שבו צוין במפורש כי אין כוונה להחיל שיתוף בין בני הזוג על רכושו הנפרד של מי מהם, מהווה כשלעצמה כראיה המצטרפת לראיות אחרות על מנת לקבוע כי אכן הוכחה "כוונת שיתוף ספציפית" ביחס לנכס נפרד של אחד מבני הזוג.

סוף דבר – עריכת הסכם ממון שבו יקבע כי רכוש נפרד של אחד מבני הזוג יוותר שלו גם במקרה של גירושין ולא יחולק בין שני בני הזוג, יכולה בהחלט להגן על זכויותיכם ולאפשר לכם להיות רגועים שלא יכפו עליכם שיתוף שלא התכוונתם אליו.